לא תאמינו, אך מצאתי!!! מצאתי את נוסחת הקסם שתאחד את השורות, שתפייס את הכועסים, את הנוער היוצא עם סכינים לבילוי שישי וחלקו נשאר דומם על המדרכות, נותר רק להעביר את ההמצאה שהיא לא שלי אגב, לראשי החמאס, דאע"ש, חיזבלאללה, פת"ח ושאר הארגונים המשתמשים בדת, בבורות ומטפטפים שנאה ורעל לעדת מאמיניהם.
לאחרונה התנגן השיר תכופות בראשי "כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק" של חווה אלברשטיין.
מה דעתכם? יעבוד על אויבנו? 
כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק- אף נשים הרות מוזמנות ויכולות להשתמש "בתרופה"....
תינוקות, ילדים מתבגרים וקשישים.
אין צורך לאכול לפני, אפשר גם על בטן ריקה או אחרי..
מינון? ממש לא חשוב, לא רק פעם ביום אלא כמה שתחליטו.
כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק
אין תאריך תוקף מכאן ועד אחרית הימים.
כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק
ממש קל ליישום
מי לא ייהנה לקבל נשיקה וחיבוק?
נסו כעת - מובטחת אהבה, ושחרור של רגשות וערכים
שכולם חיוביים: שמחה, נתינה, חיבה, צחוק, אחדות, קרבה
סבלנות ורגיעה.
כולם רוצים לאהוב ולהיות אהובים, אז מה הבעיה?
כל שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק
ממני אליכם ושיחזור השקט אל כנו.

אחת הדרכים לזיהוי פרואקטיביות, הינה משימת מעגל הדאגה וההשפעה.

זהו תרגיל להגברת המודעות העצמית שעליה כתב סטיבן קובי בספרו המצויין "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". 

מעגל הדאגה מתאפיין בכל אותם נושאים שאינם קשורים שכלית או רגשית אליכם: החוב הלאומי, בריאות, ילדינו, בעיות בעבודה ועוד ועוד..

במעגל הדאגה, אנשים ריאקטיביים מתמקדים: הם מתמקדים בחולשות של אחרים, בבעיות מזג האויר שבגללם לא יצאו ל....,הטחת האשמות והתנהגות כקורבן מאפיינת אותם, "אילו יכולתי לעשות..", "אם היה לי כסף הייתי יכולה ל....", "זה לא אני זה הוא.." ועוד ועוד.

כאשר תבחנו את הנושאים שאתם תרשמו כאן במעגל, תמצאו שם נושאים רבים שאינם בשליטתכם לחלוטין ואחרים שכן. את הנושאים שיש לכם שליטה יש להעבירם למעגל הבא - מעגל ההשפעה.

לא הצלחתי לצייר שני מעגלים, אך אתם יצירתיים שכמותכם מוזמנים-ציירו מעגל אחד שכותרתו תהיה מעגל הדאגה, מעגל השני יהיה מעגל ההשפעה.

דוגמאות:

השתלטות דעא"ש בסוריה מחרבת לי את המצב רוח – דאגה זו כמובן תהיה במעגל הדאגה, כי אין לנו שום יכולת לשלוט באירועים ולשנותם.

אני רוצה להעביר סדנה לעובדי חברת חשמל אך אני חייבת קודם לפתח אותה ורק אחר כך לראות עם מי לתאם פגישה – זוהי החלטה שתהיה במעגל ההשפעה משום שאני אחראית לפתח את הסדנה שתתאים לעובדים/מנהלים שאני רוצה להעביר ואחר כך באחריותי לעשות טלפונים ולקדם את הסדנה. 

אנשים פרואקטיביים ממקדים את העשייה שלהם במעגל ההשפעה, שם יש להם אפשרות להכריע. האנרגיה שלהם חיובית ומחפשת דרכים להרחיב את מעגל ההשפעה.

התמקדות בבעיות הנמצאות במעגל הדאגה, מקטינות את מעגל ההשפעה, זה מעין קוצר ראייה רגשי להתמקד רק במעגל אחד ופחות באחר, זה בהחלט עובד על הפרדיגמות שלנו משום שכאשר אנו מודעים להם אנו מתחילים לייצר אנרגיה חיובית.

לפני מספר שנים, שמעתי הרצאה מפי קרנית גולדווסר שבעלה אודי נחטף בגבול הצפון ולאחר מו"מ רגשי ע"י החיזבללה הוחזרו גופותיהם של אודי וחברו אלדד רגב ז"ל.

קרנית סיפרה שלאחר שכבר סיפרו לה שאודי כנראה נחטף, לאחר מספר שעות שהיא ישבה ולא עשתה דבר, היא נשאלה ע"י אחד הגורמים הצבאיים "האם היא רוצה לעשות משהו", קרנית סיפרה שלראשונה היא הבינה שיש לה בחירה, או להמשיך לשבת ולהיות אכולת דאגה ולא לעשות דבר או לעשות..בשלב הראשוני היא ביקשה לנסוע לבית המשפחה בנהריה ומשם היא לא הפסיקה לשאול את עצמה מהם הצעדים הבאים שעליה לעשות, עם מי להתקשר? מי הגורם הרלוונטי שעמו היא תיפגש? איזה גורם נוסף בעולם אפשר לרתום למאבק וכו', קרנית עשתה בדיוק את מה שנכתב לעיל: היא הפעילה את מעגל ההשפעה, היא בחרה בעשייה כדי להישאר מועילה ותורמת ולא חסרת אנרגיה.

הקשיבו לרגשות ולאנרגיה הסובבת אתכם עם כל פעולה או משימה שתרשמו בכל מעגל, מה האנרגיה הזו משדרת לכם? איזה מצב רוח היא מעוררת בכם? 

קדימה חברימוס, צאו לפעילות, השפיעו על מצבכם, בחרו והעזו ובעיקר הישארו בעשייה.

 

הייתם מאמינים שבספטמבר 2015 עדיין לא זכתה שחקנית אפרו-אמריקנית בפרס האמ"י בארצות הברית?

אתמול בערב זה השתנה - ויולה דיוויס שחקנית מצויינת על משחקה המעולה בסדרת הטלוייזיה "מדריך לרוצח" זכתה, ואת נאום הניצחון שלה ראוי שיילמדו בבתי ספר, ויקדישו לכך תוכניות רבות במקום הקשקשת המדוברת ברשתות הרדיו והטלוויזיה על נושאים שאינם בשליטתנו.
האפלייה והניכור כלפי אוכלוסיות שחורות, עולים חדשים, אנשים חריגים ואפילו בעלי חיים בהחלט באחריותנו ובתחום ההשפעה שלנו.

רבות ייכתב ונכתב על כוחה של סליחה, ומקווה שהפוסט הזה יאיר זווית נוספת.
לפני שנים בהיותי בחורה צעירה, התקבלתי לעבודה שמאוד אהבתי, התפקיד והאתגר שהתלוו לכך התאימו לי מאוד, במחלקה אחרת, עבדה אישה גרושה ואם לשני ילדים שלטעמי עשתה לי את המוות, ירדה לחיי ואני סרתי למרותה למרות שלא הייתי כפופה לה כלל..שקלתי לעזוב את המשרה למרות שמצבנו הכלכלי לא איפשר את זה, שבתי יום יום עצבנית וכועסת, עד שהחלטתי שהכוח שנתתי לה לא מוצדק, וסלחתי לה מפני שהנחתי שחייה כנראה קשים והיא מנסה לפרוק את תסכוליה עלי-כי אפשרתי לה! ברגע ששיחררתי את זה ממני כבר לא חשתי את אותו כעס וכאב שחשתי קודם.
כאשר אתם סולחים למישהו, זה לא אומר שאתם מאשרים את מה שאירע לכם או מצדיקים אותו, זה אומר שאתם מרשים לעצמכם להמשיך בחייכם ולשחרר את עצמכם מבלי להיתפס לכל הרגשות השליליים שמתלווים לכך: כעס, צער,כאב, תסכול, מרירות וכל אלה מחלחלים לאופן שבו אתם מגיבים לכל מה שקורה סביבכם, כאשר אתם סולחים אתם מאפשרים לעצמכם לא לחוש כקורבנות אומללים.
קשת הרגשות השליליים המתלווים למקום הכאוב שלכם כפי שציינתי למעלה, הינה כמו ריח צחנה של בעל חי מת שאנו תמיד סוגרים את האף כדי לא להריח, הוא תמיד שם והוא מחלחל למערכות היחסים שלנו.
אחת הדרכים שאני ממליצה כמאמנת למתאמנים המגיעים עם משקע כבד כמו פגיעה פיזית או מילולית לאורך שנים של הורה או קרוב אחר שלהם הינה הכתיבה, כן כתיבה משחררת, אני ממליצה להם לכתוב מכתב ובו לפרוק את כל מה שיש על ליבם, את כל מה שלא העזו למחות כנגדו, כל מה שלא מצאו כוחות להתמודד עמו שיעלה לכתיבה, ממש "להקיא" את הכל על הדף ואחר כך לשרוף בכיור!! לא תאמינו לאילו תגובות מעודדות אני זוכה לשמוע אחר כך, זו פעולה ממש מזככת.
אי אפשר לשנות את מה שכבר אירע, אך אפשר לשנות את דרך ההתייחסות והפרשנות שאתם נותנים ולדרך בה אתם מגיבים.
המתנה הגדולה שתיתנו לעצמכם זו הסליחה מתוך בחירה מודעת, משום שלא תשכחו את מה שקרה, אתם תדעו לא לאפשר לעצמכם ליפול שוב.
גמר חתימה טובה.

צ'ארלי צאפלין היה אמן דגול שהצחיק אנשים רבים בסרטיו השונים.

זהו רק חלק משיר נפלא שהקריא  צ'פלין במסיבת יום הולדתו ה-70 ב- 1959, אני אהבתי סמל ההבעה ‏‎smile‎‏

כאשר התחלתי לאהוב את עצמי
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים.
ויכולתי לראות שכל הסובב אותי מעודד אותי לגדול ולצמוח.
היום אני קורא לזה "בגרות" .
כאשר התחלתי לאהוב את עצמי
הבנתי שתמיד אני נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, ושהכול מתרחש בדיוק ברגע הנכון.
ולכן אני יכול להירגע ולהרפות.
היום אני קורא לזה "ביטחון עצמי" .
כאשר התחלתי לאהוב את עצמי
חדלתי לגנוב את הזמן שלי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים לעתיד.
היום אני עושה אך ורק את מה שגורם לי שמחה ואושר, דברים שאני אוהב לעשות,
ואני עושה אותם בדרך ובקצב שלי.
היום אני קורא לזה "פשטות" .
כאשר התחלתי לאהוב את עצמי
שחררתי את עצמי מכל מה שאיננו בריא עבורי - מאכלים, אנשים, חפצים, מצבים,
כל דבר שמושך אותי מטה ומרחיק מעצמי.
בהתחלה קראתי לזה " אגואיזם בריא".
היום אני יודע שזה "אהבה עצמית" .
כאשר התחלתי לאהוב את עצמי
חדלתי לנסות להיות תמיד צודק, ומאז אני טועה הרבה פחות מקודם.
היום גיליתי שזאת "צניעות"

איזה שינוי היה חל בחייכם אילו הייתם אוהבים את עצמכם באמת? כאשר אנו אוהבים אחרים אנו רוצים להוריד עבורם את הכוכבים ולאפשר להם להרגיש אהובים, האם את אותו דבר אתם עושים עבור עצמכם?

ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר:
"בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו:
זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו.
הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפתיה, אמת, רחמים ואמונה."
הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?"
האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"
כמה נכון!!
אם נעצים כעסים, עלבונות, קנאה, מרירות שעוברת גם לשאר בני הבית ומסכנות - יגדל לנו זאב, זאב רע שיפריד אותנו ממה שבאמת חשוב:
מערכות יחסים, הנאה מהיופי שטמון בכל יום ויום.
השאלה "למה זה קרה לי", "למה לא נבחרתי" אינה רלוונטית חשוב לשאול איך זה קרה לי, כאשר אני שואלת מתאמנים איך זה קרה לך, מה צריך לקרות כדי שתתקבל לעבודה, לפתע מתקבלות תובנות והארות חדשות ומעצימות ומתמקדים באיך לקבל ואיך להגיע למקומות שאנו רוצים.

אדם אחד בא לסוקרטס ואמר:
“שמעת מה אומרים על הידיד שלך?”
“לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר תאמר לי :
האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?”
“אילו מסננות?”, שאל אורחו של סוקרטס.
“הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?”
האורח היסס: “בעצם אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר… ומהי המסננת השניה?”
“המסננת השניה”, אמר סוקרטס, “היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?
“להיפך”, אמר האורח, “זהו משהו איום ונורא. והשלישית?”
“המסננת השלישית היא מסננת הנחוץ”, המשיך סוקרטס, “האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?”
אחרי הפסקה אמר האורח: “לא, אין זה נחוץ כל כך”.
“אז תשתוק!” אמר לו סוקרטס
לא כל מה שאנו שומעים נכון, הסקת מסקנות נמהרת, ביקורת ושפיטה עשויים לגרום לנו לאבד חברים.
היינו רוצים שידברו עלינו מאחורי גבנו??..

כבר כתבתי בעבר על שיפוטיות ועל תוצאותיה ההרסניות, אך חשוב לחדד את הנושא.

כידוע לכם, אני עוסקת באימון אנשים, אני רואה עד כמה הם עסוקים בלהיות קורבנות, ברחמים עצמיים ולא נוטים להתבוננות פנימה כדי לבדוק היכן הביקורת שהם מפנים כלפי אחרים פוגשת אותם.

הדבר המרתק לגבי שיפוטיות שכאשר אנו לומדים כיצד לעבוד איתה אנו מגיעים לתגליות מדהימות, אנו מגלים שבבסיס מה שאנו שופטים ישנה השתקפות של אחד או כמה מהחלקים המודגשים של עצמנו.

כדי להרגיע אתכם, אומר רק ששיפוטיות וביקורת הינן חלק מקשת שלמה של התנהגויות ותחושות, כולן לגיטימיות וכולן אנושיות.

למען הסר ספק, אי אפשר לחסל את השיפוטיות או הביקורת, אך אפשר לנהל אותה - למנן מה שנקרא...היו קשובים לה, ראו מתי היא מופיעה, באילו הקשרים, איזו חוויה או ארוע היא מזכירה לכם, מה אתם פוגשים בארוע הזה?, על אילו כפתורים זה לוחץ לכם ומפעיל אצלכם ? אפשר להיות מופרדים ממנה, לבחון אותה.

יש לכם כאן הזדמנות נהדרת לצמיחה וכדי לא להכביר מילים אספר לכם סיפור אמיתי שקרה לי ואיך אני צמחתי ממנו:

לפני מספר שנים למדתי באחד הקורסים כחלק מההכשרה שלי, איתי בכיתת הלימוד למדה בחורה שכל פעם שקיבלנו איזו משימה או מטלה, היא החלה לרטון ולקטר, מאוד לא אהבתי את ההתנהגות שלה והתרחקתי, במשימות הקבוצתיות העדפתי לעבוד עם אחרים וכל אימת שפנתה אלי עניתי קצרות או שלא פיתחתי שיחה עמוקה.

מדוע? שאלתי את עצמי, אני תופסת את עצמי כאישה נעימה ולבבית ולא הבנתי למה לא חיבבתי את אותה אישה, עד שכאשר נברתי עמוק פנימה, הבנתי למה : כי פגשתי את עצמי!! כן, ממש את עצמי - ידעתי שכאשר אני מבקשת משהו ולא עושים כרצוני אני הופכת להיות נרגנת ולא נעימה גם כלפי סביבתי...השיעור הזה היה חשוב מאוד לצמיחה ולהתפתחות שלי הוא הביא אותי למודעות.

וכך אני אומרת לעצמי כאשר אני מזהה ביקורת ושיפוטיות בעצמי:

אין דבר כזה שביקורתיות לא בסדר,
לכל היותר - לא כדאי.
וכאשר אני ממורמרת/ ביקורתית/ שיפוטית  זה פוגע בי
לא כדאי לי לפגוע באחרים
זה פוגע בי כאשר אני פוגעת.

שבוע טוב והרבה אהבה :-)

אתמול ביליתי ערב נעים בחברתן של בתי וכלתי בסרט "משפחת בילייה".

לפני שאכתוב את רשמיי על הסרט, פרגון ענק לאנשי גלובוס מקס, שבשל כשל טכני באחד הרמקולים שצרצר זמן לא מבוטל, מצאו לנכון להעניק לכל יושבי האולם כרטיסים נוספים לסרט אחר שייבחרו גם אם הם בחרו להישאר כמונו  עד הסוף לצפות בסרט.
תודו שזה לא מובן מאליו...תודעת שירות כזו חסרה במחוזותינו, ובינינו זה לא שהייתם מפסיקים ללכת לקולנוע אילולא הפיצוי - שאפו גלובוסים :-).
אגב, פוסט שהעליתי הבוקר לפייסבוק אודות הפירגון זכה מהר מאוד לכמות לא מבוטלת של לייקים ותגובות, ללמדנו שאנשים אוהבים פרגונים ותודות שכאלה, שנאמץ את דפוס הפרגון ? בהחלט כן...

ולסרט עצמו, סרט רגיש וחכם, עמוס בתובנות, בקיצ-קץ: משפחה זוג הורים, בת בכורה ובן צעיר יותר, כולם חרשים פרט לבת הבכורה המתווכת את עולם השומעים להוריה ולאחיה, נושאת בנטל החווה המשפחתית ומסייעת להם בכל.

קשה שלא לגחך על עצמנו כמובן, כאשר אנשים "נורמאליים" כמוני וכמוך, מנסים ליצור קשר של דיאלוג עם ההורים החרשים : טון דיבור רם ותנועות ידיים מוגזמות הן רק חלק מהביטויים החיצוניים של העניין.

מעט עיניים יבשות נותרו בקהל אם בכלל, כאשר הבת המפליאה לשיר, שרה ובמאי הסרט החליט להדמים את הקול, כך נשמע עולמם : דממה מוחלטת, 

בסצנה אחרת, כאשר הבת שרה היא מתרגמת להם את מילות השיר בשפת הסימנים.

חברים - אם רק נוכל, לצאת מעצמנו מפעם לפעם, לראות את האחר בכאבו ובקשייו, נוכל להקשיב באמפתיה, בחמלה ובסבלנות, תקום כאן חברה לתפארה, ואם התרגשתם כמוני מהסרט סימן שאנו כבר בדרך לשם...

לכו לסרט, זה לא סרט פעולה עם פירוטכניקה מרהיבה שהוליווד אוהבת, זהו סרט משפחתי נפלא ומשעשע.

אני קוראת בקבוצות השונות בפייסלנד ושומעת מזה שנים את הקיטורים של מה לעשות איתם בחופש, רחמים עצמיים לא יועילו כאן חברים, ומאחר ואני עצמי גידלתי ארבעה ילדים (נהדרים) אם יורשה לי...אני רוצה להציע כאן מספר הצעות:

ראשית, אפשר להתארגן 3-4 חברות עם ילדים בגילאים זהים ובכל יום אחר תהיה אמא אחרת אחראית במידה ואתן עובדות.

חסר מה לעשות איתם ? הכינו טבלה והביאו לידי ביטוי את האהבות שלכן, את התחביבים שלכן ועולם התוכן והידע בתחומים שונים.

דוגמאות : 

יום בישול - מהכנת ארוחת הצהריים ועד ארוחת הערב, אפשר לתת להם לחתוך תוך הסבר על זהירות, אפשר לאפות איתם או להכין כדורי שוקולד, ליצור חלוקת תפקידים, להכין כובעי טבח מבריסטול לבן, סינרים וקדימה לעבודה.

יצירה - לא חייבים לרוץ לחנויות ולרכוש חומרים, יש הכל או את הרוב בבית, הילדים סיימו להרכיב את הפזלים והם סתם זרוקים בקופסא? קחו קרטון ביצוע או קרטון הזרוק בבית, זה יכולות להיות מסגרות ישנות של תמונות ילדים שאתם רוצים לחדש, כעת אספו את חלקי הפאזל ותנו לילדים להדביק מסביב, זה יכול להיות עם החלק הצבעוני או החלק ההפוך, אצלנו החלק ההפוך יצא בצבע כחול, גזרנו את הקרטון בצורת לב, הדבקנו את חלקי הפאזל הכחולים קשרתי סרט אדום  ותליתי אותו כקישוט בחדרה של ביתי.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות איתם, אפשר למלא את הימים בתוכן ובמשמעות, לעשות כייף אמיתי ולבנות זיכרונות שיישארו להם לשנים רבות - אל תפספסו את ההזדמנות פז הזו.


והעיקר לא לשכוח  ל ה נ ו ת, לא רק רכישת כרטיסים באתרים השונים יכולה להיחשב כחוויה, גם אתם יכולים ליצור חוויות : רק דמיון וחשיבה יצירתית..

תכירו את האישה רבת ההשראה הזו:
היא נקראת מארווה קולינס, מורה באזור מוכה פשע ונטול אופטימיות ותקווה בשיקגו של שנות השבעים.
מארווה הקימה את בית הספר שלה "ווסטסייד" לילדים בשכונה שנדחו ונפלטו על ידי מוסדות אחרים והיווה עבורם הזדמנות אחרונה לפני התדרדרות לרחוב.
בכיתה ד' היא כבר נתנה לתלמידיה לקרוא את שייקספיר והחדירה בהם את האמונה שהם לא כישלון.
רבים מתלמידיה הגיעו לאוניברסיטה משום שהפנימו את חזונה שלכל תלמיד ותלמיד יש פוטנציאל להצליח, הם פיתחו בטחון עצמי והצליחו.
נכון שקרה לכם שכאשר נשאלתם על מורה מעברכם גירדתם את הפדחת וניסיתם להיזכר? זה לא צריך להיות כך, לחדר המורים צריכים להגיע מורים כמו מארווה, שרואים בכל ילד את הניצוצות שיוצאים ממנו, שיכולים לאפשר לו להגיע לשם, שהלמידה תהפוך להיות מסקרנת, מעניינת ומלאת גירויים.
היום בתי ספר רבים מתגאים במיתוג שלהם: מתפארים שאצלם  יש "הוראה מותאמת",  "הוראה מורכבת", "שבעת האינטלגנציות" ואני אומרת עזבו את הסיסמאות והשקיעו בפיתוח התלמידים, אמנו אותם לחקור בעצמם מתוך רצון ללמוד מה מניע אותם, מהי הצלחה עבורם ומהי הדרך הטובה עבורם.
זוהי לא יד מאשימה ומכוונת כלפי המורים שרובם באמת עושים עבודה מאומצת תוך השקעת שעות רבות, זוהי יד מכוונת כלפי הממסד שראוי שיכניס את השינויים המתבקשים במהרה.
הורים : בטחו בילדים שלכם, ראו במה הם טובים, במה הם חזקים, עודדו אותם לטפח את החוזקות שלהם, אל תאמרו להם זה לא ילך, אלא כוונו אותם לשאול איך הם רוצים להגיע לזה? מה נדרש לעשות? באילו אמצעים ניתן וכו'.

כיום, לאחר שנאבקה שנים  בבעיות מימון והיתה על סף סגירה פעמים רבות, כאשר הממסד שם לה עוד ועוד גלגלים, כאשר איש לא מאמין שאפשר לשנות ולזרוע תקווה במקום מוכה סמים, יש רשת בתי ספר "מארווה קולינס, בארה"ב.
לחיי רבות כמו מארווה מחוללות שינוי פנימי וחברתי שכזה.

ארוך אך סיפור אמיתי - מבטיחה לכם שזה יהיה שווה :

מתוך ספרו של ג'ק קנפילד: The Success Principle

בספר הוא מביא את סיפורו של חברו: מונטי רוברטס, שכתב את הספר: הלוחש לסוסים (סרט מדהים ומומלץ).

מונטי היה ילד למשפחה ענייה, בן לאבא נהג משאית, גר במשאית, לא נשאר יותר משלושה חודשים בבית ספר אחד, לא היו לו כמעט חברים בגלל הנדודים.

 מונטי מספר שכשהיה בבי"ס תיכון התלמידים קיבלו משימה: לכתוב על מה שהם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.

 מונטי כתב שהוא רוצה להיות בעל חווה לסוסי רכיבה גזעיים בשטח של 900 דונם. התיאור היה בפרטי פרטים, מה יהיה איך יהיה, איזה סוסים, איך נראה הבית, איך נראית החווה וכו'.

 המורה נתן לו ציון נכשל וביקש ממנו לגשת אליו אחרי השיעור. כאשר ניגש אליו מונטי הוא הסביר לו, שהוא אומנם ילד מקסים וחמוד, אך התפקיד שלי בתור מורה זה לחנך אותך, לתת לך כלים להתמודד עם החיים, ומכיוון שהמטרה של המשימה זה לא מדע בדיוני, אלא לשקף את החלום שיש לכל אחד מאיתנו, ומכיוון שאתה בן לאבא מסוים, במקצוע מסוים, מן הסתם שאתה תמשיך יותר בכיוון הזה. וביקש ממנו ללכת הביתה ולשנות את החיבור על מנת שהציון יעלה. כאשר מונטי חזר הביתה וסיפר לאביו את אשר היה עם המורה, הסכים אביו עם המורה והוסיף שחבל שיתאכזב וכדאי שיהיה מציאותי.

 רוב הילדים היו מקבלים את ההצעה, אך לא מונטי.

מונטי חזר למחרת אל המורה ואמר לו: "אתה תשמור לעצמך את ה"נכשל", אני שומר לעצמי את החלום שלי."

 כיום יש למונטי חוה בשטח של כ -600 דונם בקליפורניה, הנראית בדיוק כפי שתיאר אותה בחיבור שלו, הוא מלמד מאות מאמני סוסי מרוץ בשיטה הומאנית (אנושית וחיובית) ומאמן סוסים בעצמו.

בחווה תלויה תמונה שמצד אחד ישנו החיבור עם הנכשל והכיתוב"גש אלי בסוף השיעור" ובצד השני תמונת החווה. מונטי קורא למורה גנב החלומות ואומר שאם היה מקשיב לו, כנראה היה היום נהג משאית ולא בעל החווה הזו, שזה היה החלום שלו. עם החלום הזה הוא מבקש מכל אחד ואחת מאיתנו לחשוב מה הוא היה רוצה לעשות.

 מונטי ידע כבר בגיל העשרה מהי התשוקה שלו ולא נתן לדבר להסיט אותו מכך. הוא הפך לשם דבר בתחומו.

לכולנו יש תשוקות, חלומות, רצונות כמוסים ולא תמיד אנו נותנים להם לצוף על פני השטח.

מה בין טיפוח חוזקות או שחרור מעכבות..

אתמול קיבלתי שיחת טלפון ממכר שעוסק בין היתר בהשכרת חדרים לצורכי סדנאות, ישיבות ומסיבות.
כאשר שאלתי אותו מדוע הוא צוחק, הוא סיפר לי שבני בן ה-15.5 היה אצלו בפגישה על מנת לברר עלות של השכרת מקום לטובת ארגון מסיבה לשכבת גיל מסוימת.
בני די ג'י,ועורך מסיבות לנוער,  רכש את כל הציוד המתקדם, יוצר מוסיקה באמצעות תוכנות, נמצא בקשר קבוע עם אנשים בתחום.
בכנות, הנער יזם מבטן ולידה, לא מוותר עד שהרעיון שלו קורם עור וגידים ויודע לרתום את מי שצריך למטרותיו.
אז..מדוע צחק יצחק אתם שואלים? משום שלדבריו מעולם לא ניהל מו"מ קשוח עם נער בן 15.5 שרצה אולם למסיבה, התמקח על המחיר הנקוב, הצליח להורידו, בדק את האולם וסיכם את העסקה בלחיצת יד, את כל אלה סיפר לי יצחק.
אז תשאלו מאילו עכבות אני משתחררת? מהרצון שלי שלכל ילדיי יהיו תארים, מזה שחפרתי להם בלי סוף עד כמה זה חשוב, ואני לא חושבת שזה לא חשוב אגב, אך את חוזקותיו הטבעיות החזקות כל כך לא ילמדו אותו שם.
יש לי בן עם יכולות רבות, ובעידודי ותמיכתי המלאה הוא יהיה מה שבא לו ומה שימלא את חייו בתוכן משמעותי (כרגע לימודים זה רק כי ההורים ממש עומדים על כך והחבר'ה נהדרים ..).
אני מלמדת אותו לשאול שאלות עוצמה כאלה שיובילו אותו לרשת סבוכה של אפשרויות, שיחקור, שיבחן כל אחת מהדרכים: מה הטובה ביותר עבורו, אילו תועלות יש בכל אחת, מה תתרום לו בחירה כזו או אחרת, כל פעם שהוא יעצור ויתבונן הוא יפתח את החשיבה היצירתית הטובה שלו והיא תוביל אותו לתובנה חדשה אחרת ותאפשר לו הרחבת אופקים וצמיחה.
לכל אחד מאיתנו חותם מיוחד, טביעת אצבע הייחודית רק לנו ולא נותר לנו אלא להטביעה ולהשאיר אותה במקומות שנבחר.

מתי לאחרונה נשמע קולך?

עד כמה הרצונות שלך באים לידי ביטוי בחיים היום יום?

יותר ויותר אני מתוודעת לאנשים שוויתרו, חלקם ויתרו על לימודים, וחלקם מוותרים על תחביב שרצו לפתח, הם פוקחים עיניים בבוקר ומפעילים את עצמם על מצב אוטומט: עבודה, בית וחוזר חלילה.

"אלה החיים", "כך חיים כולם.." הם אומרים לי, וכאשר אני מביטה בהם אני רואה את הכניעה, ההשלמה שכך צריך להיות.

"ומה עם מה שאת רוצה" אני שואלת וקול חלוש עונה לי: "את החלומות הגדולים שהיו לי לא אשיג, רק דבר אחד אני רוצה:

לשמוע את עצמי ופעם אחת רק פעם אחת לשמוע מילה טובה."

לפעמים לא צריך שינויים גדולים, לעיתים אפשר להתחיל בהוספת תבלינים לתבשיל, כאלה שיוסיפו טעמים נוספים, צבעים וריחות משם תחליטו אתם לאן אתם רוצים לקחת את זה, לאן תרצו להגיע, עד כמה לחלום, מי אתם כאשר אתם מוותרים ועל מה לא תרצו יותר לוותר אף פעם.

מכירים אנשים כאלה? אני כאן להשיב לכם..:-)

שימו לב לסרטון המקסים הזה ובואו ננסה בכל יום "לראות" את האחר ולהיות באמת לא רק לעצמנו אלא אף לאחרים.

קבלו בסימפטיה את הסרטון החביב הזה, אומנם מצוייר אך חשבו על סיטואציות מוכרות מהיום יום שלכם:

https://www.youtube.com/watch?v=BdEqtV8UZ7o

רוצים לשתף אותי בתחושות שהסרטון העלה? היכן אתם פוגשים את אירועים דומים? אשמח להגיב :-)

היי גדולה וראי את היופי שיש סביבך ולא את החשבונאות שאת עוסקת בה...

בואו נעשה סדר חברות, בין יתר העיסוקים של מנהלת החשבונות החרוצה: איסוף קבלות, רישום ההוצאות בכרטסת, לקראת סוף רבעון וסוף שנה, כל בעל/ת עסק רוצה לדעת מהו המאזן של החברה, מהו טור ההוצאות, מהו טור ההכנסות ובקיצור זה נקרא בשפה החשבונאית : דוח רווח והפסד.

מודה, מאות שעות כמאמנת, אני נתקלת ביותר נשים שעוסקות בחשבונאות, נעלבות, נפגעות ועל שום מה?

את לא עושה חשבונות אני יודעת...גם את לא חדוה, בתיה או מיטל...

אבל, אני מזמינה אתכן לבדוק ברצינות (עכשיו), היכן אתן באמת מרוויחות אם בכלל ואילו הפסדים נזקפים לחובתכן כאשר אתן מתעסקות בטפל, כאשר אתן נותנות משקל לנושאים שאתן יכולות להגמיש עמדות, ובעיקר לבדוק את הפרשנות שלכן למול אותם אירועים.

תמיד סברתי, וכיום אני אני נותנת כלים להתנהלות שתשאיר אתכן שלוות, רגועות ובעיקר מאוזנות לבחור את המלחמות שלכן בקפידה.

רוצות דוגמא? מה קורה לכן כאשר הבן יקיר לכן, מודיע שהוא לא יגיע לאירוע המשפחתי שתוכנן? אתן שולפות את נשק יום הדין ומודיעות לכולם כי זו בטח החברה שלו שמסיתה אותו, אתן בטוחות בכך כי היא הרי בכלל לא טיפוס משפחתי...מספרות לכולם שפעם הוא היה מגיע תמיד ובשמחה אך מאז שהוא הכיר אותה הוא...

אך אתן לא מסתפקות בכך, אתן מתחילות להתקשר לבן, מנסות במתק שפתיים להביאו לאירוע, וכאשר זה לא עובד אתן ממשיכות להתקפה הבאה על חברתו.

ואני שואלת אתכן מה אתן מרוויחות מכך?

הרי אתן גאות בבן הזה נכון? נתתן לו את ערכת הכלים הטובה ביותר שניתן: ערכים טובים, יכולת קבלת החלטות, יכולת לקבל בחירה מתוך אחריות וכו', אז מה הבעיה?

בזעם שאתן מפנות, אתן מזלזלות בכל המצוין לעיל, אתן מחלישות אותו, אתן מערערות על יכולת השיפוט וקבלת ההחלטות שלו, מזרימות דם רע ביניכן לבינו ובוודאי עם חברתו ואולי כלתו רחמנא ליצלן..אם הוא באמת טיפוס משפחתי ייתכן ויש לו סיבה טובה לא להגיע,הרי לא יתקבל על הדעת שהוא ישליך אתכם כי יש לו חברה חדשה והוא החליט לעזור לה לבחור בגדים חדשים בקניון...ייתכן והוא מלווה אותה לבדיקה רפואית שהיא חוששת ממנה? יתכן ועוברת עליו תקופה לחוצה בעבודה/בלימודים והוא מעדיף ערב שקט בבית? לדודות אפשר להסביר שהוא לא יגיע וסיבותיו עמו, הן תראינה אותו באירוע הבא, ואתן יכולות לנשום עמוק: לא הכל הוא באחריותכן!

לסיכום, במאזן הכללי הסתכלו רחוק לעתיד וקבלו אחריות על התוצאה הנגזרת מהבחירה שלכן-בחרתן דרך בחרתן בתוצאה, עשו לכן את טבלת הרווח וההפסד האישית שלכן - בהצלחהJ.

האומץ לתת לעצמך משוב עצמי

האם קורה לכם שהגעתם לשיחת משוב שנתית, ותוך שהממונים עליכם  משקפים לכם היכן אתם צריכים להשתפר, איך יכולתם לפעול אחרת במצבים  מסויימים לא  הבנתם מאין הם שולפים את זה ? ברגע של כעס מטיחים בכם בן או בת זוגכם  "שתמיד את/ה מתנהג/ת כך.."?

אני מזמינה אתכם לקרוא את הדברים הבאים, ובאמת לראות היכן זה פוגש אתכם, מהם האוטומטים שמפעילים אתכם, איך להימנע מהם, היכן הדפוסים הללו מחבלים ופוגמים בהתנהלות ומערכות היחסים שאתם יוצרים ובעיקר: אילו עוצמות שלכם חשוב לשמר.

כעת...לעבודה, בואו נתחיל מהגלוי לכם, מהן החוזקות שלכם שאתם כן רוצים לשמר? לא להצטנע..זה לחלוטין שלכם!!  זכרו מה סייע לכם להתמודד עם הקשיים, מה יש בכם שעשוי לתמוך או לקדם כל פרויקט שאתם בוחרים להשקיע בו: האם זו יכולת ההתמדה שסייעה לך למרות הלקות למידה הקשה שלך לעבור את הבחינות?, האם ההשגיות היא שהביאה אותך להתקדם כך בעבודה? וכו'...זכרו להביא את החוזקות הללו למודעות יתירה בעיקר כאשר אתם מתלבטים בסוגייה כזו או אחרת, אלו הערכים שלכם, אותו עמוד שדרה שעליו אתם נשענים, כאשר אתם מודעים לחוזקות שלכם ואלו באות לידי ביטוי ומימוש בחיים שלכם, אתם מרגישים שלמים ומלאים.

במקביל, אחרי שטפחתם בצדק לעצמכם, חשוב גם להיות מודעים מה אתם עושים שלא לשביעות רצונם של היקירים שלכם..בקשו מאנשים שאתם סומכים עליהם במאת האחוזים שיהיו מספיק ישירים: משוב: באיזה תחום אתם זקוקים לעזרה? האם זה הפתיל הקצר שאתם מפעילים עוד בטרם האחר סיים את דברו? האם זו הפגיעות והעלבון שאתם חשים  כל פעם שהיה לכם נדמה שעלבו בכם? כאן מתחילה העבודה שלכם באמת-חשבו מה הייתם מרוויחים אילו נהגתם אחרת? מהו המחיר שאתם משלמים  בין אם זה במקום העבודה, ביחסים עם החברים שלכם, עם בני המשפחה על התקיעות הזו? לא אמרתי שאין סיבה לחוש כך, אני רק מזמינה אתכם לבחון:יתכן וראיתם בילדותכם, את אחד ההורים מרצה  ומקבל הנחיות מכולם, קיבלתם החלטה להיות שונה ופיתחתם דפוס שאתם אלה שאומרים את המילה האחרונה, יתכן וחוויתם דחיה חברתית שצורבת אתכם גם היום כאשר נדמה לכם שכל אמירה מופנית נגדכם.

ובכן, חשוב להפריד את עצמכם מהסיפור ולשאול את עצמכם: האם פלוני דומה לאדם זה  מעברכם? האם הסיטואציה היא אותה סיטואציה? חשבו מה מזכיר לכם אירוע כזה שמפעיל את "כפתור האוטומט" שלכם ושלטו בו באמצעות הדוגמאות לעיל, הזכירו לעצמכם אילו הישגים השגתם עד כה, לאן הגעתם, מי סייע לכם, מה בכם איפשר  להשיג אותם.

חברי היקרים לסלון : יצירת תרבות ואוירה נינוחה למשוב ולגילוי עצמי, מסייעת לכם לממש יותר את הפוטנציאל הגלום בכם, להגשים ולהשיג יותר.