תכירו את האישה רבת ההשראה הזו:
היא נקראת מארווה קולינס, מורה באזור מוכה פשע ונטול אופטימיות ותקווה בשיקגו של שנות השבעים.
מארווה הקימה את בית הספר שלה "ווסטסייד" לילדים בשכונה שנדחו ונפלטו על ידי מוסדות אחרים והיווה עבורם הזדמנות אחרונה לפני התדרדרות לרחוב.
בכיתה ד' היא כבר נתנה לתלמידיה לקרוא את שייקספיר והחדירה בהם את האמונה שהם לא כישלון.
רבים מתלמידיה הגיעו לאוניברסיטה משום שהפנימו את חזונה שלכל תלמיד ותלמיד יש פוטנציאל להצליח, הם פיתחו בטחון עצמי והצליחו.
נכון שקרה לכם שכאשר נשאלתם על מורה מעברכם גירדתם את הפדחת וניסיתם להיזכר? זה לא צריך להיות כך, לחדר המורים צריכים להגיע מורים כמו מארווה, שרואים בכל ילד את הניצוצות שיוצאים ממנו, שיכולים לאפשר לו להגיע לשם, שהלמידה תהפוך להיות מסקרנת, מעניינת ומלאת גירויים.
היום בתי ספר רבים מתגאים במיתוג שלהם: מתפארים שאצלם  יש "הוראה מותאמת",  "הוראה מורכבת", "שבעת האינטלגנציות" ואני אומרת עזבו את הסיסמאות והשקיעו בפיתוח התלמידים, אמנו אותם לחקור בעצמם מתוך רצון ללמוד מה מניע אותם, מהי הצלחה עבורם ומהי הדרך הטובה עבורם.
זוהי לא יד מאשימה ומכוונת כלפי המורים שרובם באמת עושים עבודה מאומצת תוך השקעת שעות רבות, זוהי יד מכוונת כלפי הממסד שראוי שיכניס את השינויים המתבקשים במהרה.
הורים : בטחו בילדים שלכם, ראו במה הם טובים, במה הם חזקים, עודדו אותם לטפח את החוזקות שלהם, אל תאמרו להם זה לא ילך, אלא כוונו אותם לשאול איך הם רוצים להגיע לזה? מה נדרש לעשות? באילו אמצעים ניתן וכו'.

כיום, לאחר שנאבקה שנים  בבעיות מימון והיתה על סף סגירה פעמים רבות, כאשר הממסד שם לה עוד ועוד גלגלים, כאשר איש לא מאמין שאפשר לשנות ולזרוע תקווה במקום מוכה סמים, יש רשת בתי ספר "מארווה קולינס, בארה"ב.
לחיי רבות כמו מארווה מחוללות שינוי פנימי וחברתי שכזה.

ארוך אך סיפור אמיתי - מבטיחה לכם שזה יהיה שווה :

מתוך ספרו של ג'ק קנפילד: The Success Principle

בספר הוא מביא את סיפורו של חברו: מונטי רוברטס, שכתב את הספר: הלוחש לסוסים (סרט מדהים ומומלץ).

מונטי היה ילד למשפחה ענייה, בן לאבא נהג משאית, גר במשאית, לא נשאר יותר משלושה חודשים בבית ספר אחד, לא היו לו כמעט חברים בגלל הנדודים.

 מונטי מספר שכשהיה בבי"ס תיכון התלמידים קיבלו משימה: לכתוב על מה שהם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.

 מונטי כתב שהוא רוצה להיות בעל חווה לסוסי רכיבה גזעיים בשטח של 900 דונם. התיאור היה בפרטי פרטים, מה יהיה איך יהיה, איזה סוסים, איך נראה הבית, איך נראית החווה וכו'.

 המורה נתן לו ציון נכשל וביקש ממנו לגשת אליו אחרי השיעור. כאשר ניגש אליו מונטי הוא הסביר לו, שהוא אומנם ילד מקסים וחמוד, אך התפקיד שלי בתור מורה זה לחנך אותך, לתת לך כלים להתמודד עם החיים, ומכיוון שהמטרה של המשימה זה לא מדע בדיוני, אלא לשקף את החלום שיש לכל אחד מאיתנו, ומכיוון שאתה בן לאבא מסוים, במקצוע מסוים, מן הסתם שאתה תמשיך יותר בכיוון הזה. וביקש ממנו ללכת הביתה ולשנות את החיבור על מנת שהציון יעלה. כאשר מונטי חזר הביתה וסיפר לאביו את אשר היה עם המורה, הסכים אביו עם המורה והוסיף שחבל שיתאכזב וכדאי שיהיה מציאותי.

 רוב הילדים היו מקבלים את ההצעה, אך לא מונטי.

מונטי חזר למחרת אל המורה ואמר לו: "אתה תשמור לעצמך את ה"נכשל", אני שומר לעצמי את החלום שלי."

 כיום יש למונטי חוה בשטח של כ -600 דונם בקליפורניה, הנראית בדיוק כפי שתיאר אותה בחיבור שלו, הוא מלמד מאות מאמני סוסי מרוץ בשיטה הומאנית (אנושית וחיובית) ומאמן סוסים בעצמו.

בחווה תלויה תמונה שמצד אחד ישנו החיבור עם הנכשל והכיתוב"גש אלי בסוף השיעור" ובצד השני תמונת החווה. מונטי קורא למורה גנב החלומות ואומר שאם היה מקשיב לו, כנראה היה היום נהג משאית ולא בעל החווה הזו, שזה היה החלום שלו. עם החלום הזה הוא מבקש מכל אחד ואחת מאיתנו לחשוב מה הוא היה רוצה לעשות.

 מונטי ידע כבר בגיל העשרה מהי התשוקה שלו ולא נתן לדבר להסיט אותו מכך. הוא הפך לשם דבר בתחומו.

לכולנו יש תשוקות, חלומות, רצונות כמוסים ולא תמיד אנו נותנים להם לצוף על פני השטח.