אתמול ביליתי ערב נעים בחברתן של בתי וכלתי בסרט "משפחת בילייה".
לפני שאכתוב את רשמיי על הסרט, פרגון ענק לאנשי גלובוס מקס, שבשל כשל טכני באחד הרמקולים שצרצר זמן לא מבוטל, מצאו לנכון להעניק לכל יושבי האולם כרטיסים נוספים לסרט אחר שייבחרו גם אם הם בחרו להישאר כמונו עד הסוף לצפות בסרט.
תודו שזה לא מובן מאליו...תודעת שירות כזו חסרה במחוזותינו, ובינינו זה לא שהייתם מפסיקים ללכת לקולנוע אילולא הפיצוי - שאפו גלובוסים :-).
אגב, פוסט שהעליתי הבוקר לפייסבוק אודות הפירגון זכה מהר מאוד לכמות לא מבוטלת של לייקים ותגובות, ללמדנו שאנשים אוהבים פרגונים ותודות שכאלה, שנאמץ את דפוס הפרגון ? בהחלט כן...
ולסרט עצמו, סרט רגיש וחכם, עמוס בתובנות, בקיצ-קץ: משפחה זוג הורים, בת בכורה ובן צעיר יותר, כולם חרשים פרט לבת הבכורה המתווכת את עולם השומעים להוריה ולאחיה, נושאת בנטל החווה המשפחתית ומסייעת להם בכל.
קשה שלא לגחך על עצמנו כמובן, כאשר אנשים "נורמאליים" כמוני וכמוך, מנסים ליצור קשר של דיאלוג עם ההורים החרשים : טון דיבור רם ותנועות ידיים מוגזמות הן רק חלק מהביטויים החיצוניים של העניין.
מעט עיניים יבשות נותרו בקהל אם בכלל, כאשר הבת המפליאה לשיר, שרה ובמאי הסרט החליט להדמים את הקול, כך נשמע עולמם : דממה מוחלטת,
בסצנה אחרת, כאשר הבת שרה היא מתרגמת להם את מילות השיר בשפת הסימנים.
חברים - אם רק נוכל, לצאת מעצמנו מפעם לפעם, לראות את האחר בכאבו ובקשייו, נוכל להקשיב באמפתיה, בחמלה ובסבלנות, תקום כאן חברה לתפארה, ואם התרגשתם כמוני מהסרט סימן שאנו כבר בדרך לשם...
לכו לסרט, זה לא סרט פעולה עם פירוטכניקה מרהיבה שהוליווד אוהבת, זהו סרט משפחתי נפלא ומשעשע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה